דיונות הזהב והכסף" שם של קובץ סיפורים, והשם כמו מוליך אותנו שולל. אנו מצפים לספר שמוליך אותנו למחוזות אגדה, לממלכת האור, ואנו נחבטים שוב ושוב אל תיאטרון של דמויות בעולם רווי קדרות: גם הקסם, גם האור, הופכים למחול צללים ותהפוכות של חיים.
ברבים מן הסיפורים חשתי שאני צולל לספרות גותית הנרקחת באפלולית, מטלטלת את הדמויות במחוזות קסומים - רק כדי להנחיתם על קרקע המציאות הכואבת ואכן עיקרם של הסיפורים צלילה למחוזות הסבוכים של הנפש, שרטוט כואב של עלילות מצולקות, חיפושים כואבים - והכל שזור ורקום ביד אמן, ביד ענוגה.
לימור שריר מוליכה אותנו בשבילי סיפוריה, והסיור הקסום מטלטל אותנו במקומות שונים על הסקאלה, במחוזות שונים של כדור הארץ - ותמיד התחושה היא, שזה סיפור שאין לו מקום ואין לו זמן. הקדרות והאפלוליות והצימאון לאהבה מנצחים את הכל.
לימור שריר בחרה לפתוח את ספרה בסיפור "לשחות" והיא מוכיחה יכולת לתאר דו שיח פנימי בנפשו של גיבור, והיא זורמת עם הנפש הגברית , עם הפסיכולוגיה הגברית. מתארת את ההסתגלות לשינויים הגופניים - "גופך הגדול והכבד...פעם היית דק וגמיש, גופך התנועע בקלילות" ובה בעת מתארת את התחושה כגבר למגע גופה של הרופאה המרדימה מריאן: "עיניך מסונוורות מהגוון הזוהר של עורה, חש את מגע הקטיפה שלו, את חום גופה, מקשיב לנשימותיה, לגניחותיה...".
השחייה היא זמן נפשי, ובמצב צבירה זו הוא בוחן את חייו, את אהבותיו, ומנסה לדמיין לעצמו את מריאן כחלוף שנים. השחייה והחתירה הופכים למטאפורה: "אתה ממשיך לחתור בסיוט הסמיך שפקע פתאום בתוך ראשך. מה קרה לך היום"( עמוד 10).
סיפור הבגידה של מריאן, סיפור ההגרלה וההימור - הכל הופך לעלילה נפשית שכל כולה מבט על החיים ממרחק של חיים, של שחייה בזרמי השנים. השילוב של פרקי הזיכרונות כתוב בצורה מקורית, שילוב של הווה בעבר, מחשבות ודיאלוגים, ושלושים הבריכות הן תחנות בדרך אל התובנה המאוחרת. ההתפכחות קשה וכואבת: "רק עוד עשר בריכות נותרו לך. ראשך צולל אחת לשלוש תנועות, הידיים ממשיכות בתנועות הגריפה, רגליך חותרות בעקשנות, אך בבת אחת נעלמו הזיכרונות". הרופא המנתח המשוחח עם עצמו נותר לבדו - והתחושה השורטת היא - "אתה כאן לבדך בתוך המים ואינך יכול לעשות דבר. חבל שאינך יכול לנתח את עצמך" (עמוד 14).
לימור שריר יודעת לקחת נתח מן המציאות ולהפוך אותו למשל על החיים. כך למשל בסיפור "דיונות הזהב והכסף" היא קוראת מחשבותיו של גמל במדבר ומוליכה אותו עד שביל קבלת המציאות הכואבת:
"קו רקיע דק בכתום זוהר נמתח מעל הדיונות שנראות עתה כהות, חלקן מזדקרות לשמיים כפטמות של שד עטופות צל עגום. נדמה כאילו קו נוף של ים אפרפר?תכלכל ומסתורי מציץ מבין שדי הדיונות. אלה נדמות לעתים למפלצות כהות, רוחשות מזימות בפרפור אחרון של גסיסה. ענני נוצה מעטים משורטטים מעליהן והרוח משייפת וחורצת בחול גלים מעגליים, ולמרגלות הדיונות הגבוהות, מעצבת דיונות קטנות יותר, מין קמרים וקערים, גבעות ועמקים עשויים חול רך, מין בנות דיונות עליזות ומפרפרות בתנועות מעוגלות של ריקוד, פושטות על פני המרחבים, והרוח מלטפת את לחייהן הסמוקות. הגמל מרכין את צווארו ובבת?אחת מותח את גופו, מנסה להתרומם על שתי רגליו ולהעיף את רוכבו. עיני הרוכב רושפות כגחלים והן מתמלאות דם. הוא נוטל את מקלו וחובט בחוזקה בגופו של הגמל, מושך חזק ברתמה וקול קללה איומה מפלחת את השקט".
יד רכה וקטיפתית מציירת תמונות טבע מופלאות ומפיחה בהן חיים, הגיגי אנוש, פרקי מוסר וחיים. בספרה "דיונות הזהב והכסף" בונה לימור שריר פרקי פרוזה קצרים, שספוגים במגוון של נופים, מראות שנראים כלקוחים ממחזות אגדיים, קטורת של ריחות - ומעבר לזאת בוקעות תחושות, נחשפים לבטים, והגיבורים של לימור שריר אכן מתחבטים במצוקות - באהבות מתרסקות, בעושר שהופך לחוסר, בתהפוכות של חיים. לכאורה אלה נתחי מציאות, אך אצל לימור שריר, גם המציאות האפורה ביותר מקבלת חבטה וטלטלה, ואנו נסחפים אחר גיבוריה המנסים לקום, המתרסקים ושואלים - וגלריית הדימויים והציורים המורכבים ששוזרת שריר מקיפים אותנו כריח שיכר. שריר מובילה אותנו אל הפואנטה או מעמידה אותנו בפני סוף פתוח. לעתים עולה תחושה בחלק מן הסיפורים, שהסוף הפתוח הוא חוסר יכולת לבחור סיטואציה או תמונה מסיימת, ויש תחושה מסוימת של החמצה- כך בסיפור "הגנים האנגליים במינכן". הסיפור "תעודת הצטיינות" יוצר תחושה דומה, ומעבר לכך, יש בו תיאור של מעשה חולני, ללא כל קתרזיס אמיתי בצדו.
בסיפור "מר גולדרייך" היא מיטיבה לצייר דמות של יהודי מעיירה באירופה, פליט שנראה שבר כלי, אנטי גיבור, והיא רוקמת סביבו עלילת אהבים שמאירה אותו באור שונה, אור שמפתיע את הסובבים אותו ובמידה מסוימת גם את עצמו: גולדרייך שיצא מסיביר עם סיום המלחמה, מסתובב עם פליטים ברחבי אירופה, ומתיישב במינכן, מתוך רצון לנקום בגרמנים בדרכו שלו. מעובד זוטר במלון הוא הופך לבעלים של המלון, וחלק מהצלחתו נזקף לזכות הרומן המפתיע עם אינגריד. לימור שריר בונה כאן עלילות מצטלבות של שני אנשים שונים, שני הפכים - והיא בונה את מסלול ההשתנות והשיקום המיוחד של מר גולדרייך. העולם הסקרן לא קולט גווני נפש, לא מבין סבך חיים, העולם מסביב עוצר נשמתו:
"איש לא הבין מה מצאה בו אינגריד. אולי היו אלה העדינות והאדיבות המופגנת שבה נהג כלפי כולם, שכבשו את ליבה, אולי צורת לבושו המוקפדת - הוא היה לבוש תמיד בחליפות מהודרות שנתפרו על?ידי חייטי צמרת והדיף ריח מבושם, ואולי היה זה מפני שכלפיה נהג בנדיבות מיוחדת. חבריו של מר גולדרייך הביעו תמיהה שבהתחשב בעברו הוא התחבר דווקא לגויה גרמנייה בעלת מראה ארי אופייני. "מוזרות הן דרכי הגורל", חשבו בינם לבין עצמם, אך לא ביקרו אותו יותר מדי"(עמוד 16).
ההמשך מוכיח שתהפוכות הגורל מסבכות את חייו של גולדרייך בעצב ובשכול ובתהפוכות אהבה נוספת: המשרתת היוגוסלבית הופכת לאהובתו - והקשר הנרקם מוצג כקשר עדין ופשוט, מעין התחברות של שני פליטים המחפשים להם בית: " הוא התרגל למירנה, ונראה לו כי מאז ומתמיד היתה מירנה שייכת לבית. עם השנים נראה לו גם שמאז ומתמיד היתה מירנה שייכת לו באופן אישי. התחושה הזאת באה לידי ביטוי תחילה במגע העדין של אצבעותיו בזרועה כשנתקלו איש ברעותו לא במתכוון. לפעמים ליטף את שערה ואת לחייה, שואף את ניחוח הסבון הכפרי שהיתה רוחצת בו את גופה. פעם כשעזר לה ללבוש את מעיל הפרווה החדש שקנה לה, היא הסתובבה לפתע וחיבקה אותו לאות תודה, והוא חש את חום שדיה התפוחים שנצמדו לחזהו ועוררו בו כל מיני תחושות נושנות וחדשות. תחילה ישנה בחדר קטן המרוחק מחדרו שבקומה השנייה. לילה אחד אזר עוז, דפק על דלת חדרה וביקש בנימוס את רשותה להיכנס. היא פינתה לו מיד מקום במיטתה והוא נבלע בתוך איבריה השופעים. בלילה אחר הוא הזמין אותה למיטתו ולא הרפה עד ששמע מפיה גניחה נמוכה, והוא התעטף בבליל של מילים ענוגות שבקעו מפיה בשפתה הזרה. מאז הם החליטו שיישנו יחד. לבסוף החליט להינשא לה." (עמוד 20).
החיים הפשוטים וקבלת הדין התמימה מחליפים את הריסוק והשבר והרצון לנקום שהיו בתחילת דרכו - ואנו צוללים כביכול למסכת של אושר מדומה - ורק הסוף מוביל אותנו לתהפוכות, שלימור שריר כה מיטיבה לרקוח בעלילות גיבוריה. עיניו הכחולות אכן מתמלאות פליאה ותימהון - ואף אנו הקוראים מתוודעים שוב לעוד סיום של פואנטה, כפי שקיבלנו בכמה מסיפוריה.
מי שמיטיב לקרוא את שפע התיאורים סביב גיבוריה, חש שהוא נסחף למציאויות רחוקות ולעתים קסומות או מוזרות - כך בסיפורים "שדרת הפיקוסים" או " סתו ואביב", "דרך החלון","הקופסה" ועוד. יש בסיפורים שלה גוונים כחלחלים- אפרפרים של ספרות גותית: אם נקרא היטב בין השורות נמצא את הגיבורים משוטטים בתפאורות מאד פלאיות: לימור שריר יודעת לרקוח מציאות של נופים זוהרים ומיד להפוך אותם למציאות קודרת ואפלולית כמיטב הספרות הגותית, לבנות דמויות כביכול פשוטות ויומיומיות ולטלטל אותן במצבי סערה, והנה לפנינו דמויות מורכבות וטרגיות - ולעתים מעוותות, כפי שמקובל למצוא בספרות הגותית.
דמות הזקנה בסיפור "שדרת הפיקוסים" בונה דמות שכמו אורב לעולם הילדים, מטריף את חייהם ב"בליל של משפטים בשפתה המוזרה" - והתיאטרון הגותי נפרש במלוא קדרותו: "מכה במקלה בכוח בגזע כאילו ראתה בו אויב חורש מזימות. באישונים מורחבים ותלויים בנקודה אחת, עיוותה את פניה ביהירות זדונית, כאילו רק היא מבינה את מה שאיש לא יכול להבין" (עמוד 52). התיאור רווי הניגודים הזה בונה את הזקנה כדמות שהיא בין הגרוטסקי לבין הנשגב, בין נביאה לבין תמהונית - וגם כאן ניתן לגלות עוד מאפיין של ספרות גותית.
כך למשל בסיפור "נהג מונית" אנו צופים מבעד למונית בנהר "שמימיו נראו מתחת לגשר שחורים ומסתוריים, השתקפויות קרות וחמקמקות התרוצצו על פני המים, וצללים מוארכים התנודדו על קירות הבתים שלגדותיו" (עמוד 41). מה פלא שלימור שריר רוקחת בסיפור זה עלילה משנית שנראית כמו הסתבכות של טלנובלה : "באחד מביקוריו בסנטה מרגרטה, כאשר היה צעיר מאד, התאהב אבי בחורה מקומית" ואותה אהבה אפלה וישנה הופכת להיות מפתח לעלילת חיים שנראתה לפני רגע פשוטה לחלוטין.
לימור שריר אוהבת לשלב שמות של מקומות שונים מרחבי הגלובוס, כמו יוצרת לכל הסיפורים מעין עלילת-על אוניברסלית, כמו רוצה לומר לנו: הזמן והמקום לא חשובים, נסו להבין את המורכבות האנושית שמעבר לדברים. זה ספרה הרביעי של לימור שריר, וניכר כי היא הולכת ומפתחת לעצמה סגנון של ציירת פורטרטים, רישומים בצבעי מים, רישומים בגוונים קסומים של חוויות סבוכות ולעתים טרגיות עד כאב.
הרצל חקק
